הדבר שהכי מעציב אותי בחיים זה שיש,
היו ויהיו כל כך הרבה אנשים שלעולם לא
טעמו ולא יטעמו זוגיות נפלאה ואהבה
אמיתית, הם לא יגעו בשום בפיסגה של
הצלחה, לעולם לא יחוו אושר של יותר
מכמה רגעים בודדים, אף פעם לא ירגישו
שהם שווים משהו באמת או שיש משמעות
לקיום שלהם ומה שעצוב לי בכל זה שהם
לעולם לא יחוו את כל הדברים הנפלאים
האלה לא כי הם לא יכולים אלא כי הם
עצמם לא מאמינים שזה אפשרי עבורם
ובהתאם לחוסר האמונה שלהם הם גם
לא יעשו שום דבר כדי לשנות את זה,
הם למדו לחשוב שככה החיים ולחיות
בקבלה של התבוסה הנוראית הזו של
חיים מבוזבזים להפליא.
מצד שני הם לעולם לא יגידו לעצמם את
הדברים הללו באותה בהירות וישירות
שהם כתובים כאן אלא הם ינסו וינסו
וינסו שנים על גבי שנים עד שיוכיחו
לעצמם מספיק פעמים שזה לא אפשרי
עבורם הניסיונות שלהם “להצליח” זו
רק הכנה לרגע בו יהיו להם מספיק
הוכחות לעצמם שהם לא יכולים להצליח,
שהם “ניסו הכל” ושום דבר לא יעבוד,
מה שהם מתכחשים אליו הוא שהם
התכוננו לרגע הזה היטב ובקפידה
שנים על גבי שנים, לרגע בו הם
יוכיחו לעצמם את מה שהם תוכנתו
לחשוב כבר בהתחלה, שזה לא קיים,
זה לא אפשרי עבורם ולא מגיע להם.
לחיות היום זה לא סתם, זו אמנות.
